ביקורת סרט — לפני הזריחה

קשה למצוא חוויה קולנועית שהשפיעה עליי יותר מ-“טרילוגיית הלפני“, טרילוגיית סרטים שנשענים כמעט לחלוטין על דיאלוג, משחק אמיתי ודמויות עמוקות, מה שהופך את הצפייה בהם לתחושה של התבוננות בחיים עצמם, ללא פילטרים.

שני אנשים, שתי נקודות מבט, לילה אחד

לפני הזריחה, 1995, היא דרמה רומנטית עם עלילה שנשמעת לכאורה פשוטה, ואפילו קלישאתית - ג’סי (אית’ן הוק), תייר אמריקאי, וסלין (ג’ולי דלפי), סטודנטית צרפתייה, נפגשים במקרה ברכבת. בהחלטה של רגע הם יורדים יחד בווינה כדי למצות את השעות שנותרו עד לטיסת הבוקר של ג’סי.

ג’סי וסלין משלימים צדדים שונים של אותה תקופה בחיים - שניהם אנשים צעירים, אינטליגנטיים וחריפים, שמחפשים משמעות וחיבור בעולם שמרגיש לעתים מנוכר.

ג’סי מסתתר מאחורי מעטפת של כריזמה ושובבות אמריקאית, עם גישה צינית וריאלסטית יותר, בעוד סלין מייצגת תקווה מפוכחת ורגישות לפרטים הקטנים, המגובים באינטלקטואליות חדה. הדינמיקה ביניהם היא לב הסרט - ניגודיות ממכרת שיוצרת חיבור טבעי וחסר מאמץ.

קולנוע של ה”כלום” שהוא הכל

הבמאי והכותב ריצ’ארד לינקלייטר יצר עולם שבו שעה וחצי חולפות בלי ששמת לב, למרות ש“לא קורה בו כלום“ במובן ההוליוודי. אין פיצוצים או תפניות עלילתיות, יש רק שני אנשים שמדברים. אבל השיחות האלו - על פילוסופיה, מוות, אהבה וחיפוש עצמי, ביחד עם משחק מדויק, דמויות אמינות, ודיאלוגים שכתובים בשלמות, הופכים את ה“כלום” לשיחות מרתקות ומלאות במשמעות שפשוט אי אפשר להסיר מהן את העיניים.

הנופים האירופאיים של וינה משמשים כתפאורה חלומית למפגש אקראי שמרגיש כמו זיכרון מעומעם שיישאר צרוב בראשם של ג’סי וסלין לצמיתות. זוהי חווייה קולנועית לא שגרתית, הנותנת מבט לתוך השילוב המוזר של התמימות, חוסר האחריות והחוכמה העמוקה של שנות ה-20 לחיינו.

הסרט נכתב בהשראת סיפורו האישי של ריצ’ארד לינקלייטר, שבילה לילה דומה עם אישה שפגש בחנות בפילדלפיה, כשנוצר ביניהם חיבור עמוק וטבעי, אך אך הם לא החליפו פרטים. הוא הוציא את לפנ הזריחה בתקווה שהבחורה תצפה בסרט ותיצור איתו קשר, אך לצערו גילה שהיא נהרגה בתאונת דרכים ב-1994, שנה בלבד לפני שהסרט יצא בקולנוע.

מבט קדימה: האידיאל מול המציאות

למרות שזהו הסרט ה“תמים” ביותר בטרילוגיה, הוא הבסיס לכל מה שמגיע אחריו. ביחד עם ההמשכים ’לפני השקיעה’ ו-’לפני חצות’ שיצאו בהפרש 9 שנים כל אחד ולקחו כיוונים אחרים, הם עוסקים במוטיבים של אידיאל-כמיהה-מציאות שמקיפים את שנות ה-20, ה-30 וה-40 לחיים.

באופן אישי, הסרט השני בסדרה הוא האהוב עליי בכל הזמנים - הוא מציג בגרות ורגש ברמה אחרת עם טוויסט ששווה צפייה. אם מצאתם את עצמכם מרותקים לשיחות של ג’סי וסלין בווינה, ממליץ לכם מכל הלב להמשיך ולראות את המשך המסע שלהם. זו לא עוד רומנטיקה קיטשית, אלא קשר אנושי אמיתי, החיים עצמם.

דירוג אישי 9/10 (בכל זאת, אני קצת משוחד)

“If there’s any kind of magic in this world, it must be in the attempt of understanding someone sharing something.”

“I guess when you are young, you believe that you will meet many people with whom you’ll connect with, but later in life you realize it only happens a few times.”